כתבתי על היזכור הפרטי שלי כאן ולצערי במציאות שעוטפת אותנו נוספו סביבי מאז הרבה פיסות חיים שלעולם לא יאוחדו שוב. לכן בחרתי להעלות ולהציף מחדש מחשבה אחת לפני החזרה לשגרה בגרסה מקוצרת:
מי מאיתנו לא היה רוצה להחזיר את מחוגי שעון הזמן לאחור כדי לחיות אפילו לרגע קצר את העבר עם אהובי נפשו שאינם עוד. שימור הזיכרון וההנצחה מתבססים על מנגנוני הזיכרון האנושי, נאחזים בכל עוגן חושי אפשרי, החל בתמונות וחפצים וכלה בריחות. כל אלה משמשים עוגנים המקלים על שיחזור פיסות חיים, הסיפורים הקטנים שמרכיבים את הפסיפס הגדול שנקרא חיים. טכנולוגיות המחשוב והמידע פותחות אפשרויות חדשות להנצחה ושימור הזיכרון שלא היו קיימות קודם לכן. יחסי גומלין מורכבים מתקיימים בין האבל האישי הפרטי לבין ביטויו הציבורי. על ההתמודדות עם השכול דרך הנצחה ברשת כתב בעבר ד"ר ירדן לוינסקי כאן ואותי מעניינת השאלה: מה צופנות טכנולוגיות הידע בעתיד? האם נוכל באמצעותן לשחזור ולהנציח את העבר?
בואו נצא מנקודת הנחה שניתן ליצור דמות וירטואלית תלת ממדית לצרכי הנצחה ושימור שכוללת הולוגרמה דיגיטאלית מדויקת של ממדי הגוף, תווי הפנים יחד עם חתימה קולית דיגיטאלית, תחושת המגע וריח הגוף. שילוב של טכנולוגיות בינה מלאכותית יאפשרו לבצע אינטראקציה עם הדמות המשוחזרת ודרכן לחוות שוב את המפגש. נשמע דמיוני ומופרך?
אז זהו שלא. טכנולוגיות שפותחו במקור לצרכים ביטחוניים מצד אחד, ולתעשיית הבידור ומשחקי המחשב מצד שני, עשויות לייצר את הפתרונות הממשיים.
לדוגמה, HU ועמיתיו פיתחו מערכת המאפשרת להפוך תמונה דו-ממדית של פנים לתמונה תלת-ממדית. שילוב הבעות פנים ויצירת קול יאפשרו בעתיד הלא רחוק לקיים אינטראקציה עם הדמות המשוחזרת. דוגמה נוספת היא הבניית ייצוגי פנים והבעות מלאכותיים במנוע iViZLab
גם טכנולוגיית יצירת חתימת ריח וירטואלית מלאכותי שמכונה בפי פרופ` דוד הראל, חתן פרס ישראל ממכון ויצמן למדע האף הוירטואלי, הולכת ומתפתחת בצעדי ענק.
נותרנו עם השאלה הפתוחה: האם בעתיד יאפשר לנו להנציח ולשמר את העבר בדרכים חווייתיות חדשות?
רשומות
