הסרט Second Skin שהוקרן אצלנו בפסטיבל דוקאביב 2009 , הוא ניסיון דוקומנטרי ראשון מסוגו ללכוד את תופעת הMMORPG – Massively Multiplayer Online Role Playing Games מנקודת מבט קולנועית. הסרט מביא לצופה את סיפורה של תעשיית משחקי הרשת הללו על ידי אוסף ראיונות ומעקב אחרי השחקנים, מעצבי המשחקים והחוקרים שלוקחים חלק בזירת ההתרחשות. יוצר הסרט, Juan Carlos Pineiro-Escoriaza, השקיע שעות רבות במחקר ובליווי גיבוריו בנבכי משחקי הרשת. פיינרו-אסקוריאזה (שם בלתי אפשרי) כיוון את מצלמתו בבירור, לא אל המשתמש הממוצע במשחק אלא אל המכורים הכבדים. עד כמה כבדים, אתם שואלים? בסצנה אחת מלווה הבמאי אותם לסופר שהם קונים צידנית גדולה וקרח כדי שלא יצטרכו לקום למקרר באמצע ובקבוקים ריקים כדי לא לקום לשירותים, זה עד כמה. הגיבורים של הסרט הם החנונים, הלוזרים, בעלי האינטליגנציה הגבוהה שמצאו את עצמם בעבודות שאינן ממצות את כישוריהם או את היצירתיות שבהם. עבורם, קרבות הענק, הדמויות הגרנדזיות, העולמות שבהם הכל אפשרי הם לא בריחה מהמציאות, אלא המציאות כמו שהיא נועדה להיות עבורם. זה העולם שעושה עימם ועם יכולתיהם האמיתיות צדק, זה העולם שלא שם לב לנכויות פיזיות וחברתיות אלא מספק פלטפורמה חברתית זמינה ופעילה תמיד שמתחשבת רק בתכונות האופי וההתנהגות של האדם המושלכות על האוואטר. נקודה זו המודגשת בסרט מעלה מחשבות רבות: האם באמת יש כאן עולם נכון וצודק יותר? ואם כן, האם יש סכנה שבעוד מספר שנים אנשים יבלו את מרבית שעות חייהם בבניית עולמם הוירטואלי אחרי שיוותרו על המציאות העגומה הכדור-ארצית הכוללת התחממות גלובלית, שחיתות, גזענות ועוני. האם העולם הוירטואלי יהפוך לעולם האקטיבי, העולם בו מתבצע המסחר והמחקר? העולם בו מופגנת האינטימיות ויחסי החברות בלי לפחד ממחלות מין מדבקות או מאכזבות קשות? החוקרים המרואיינים בסרט רומזים על כך שהדבר עשוי לקרות ומוקדם יותר מהצפוי.
הבעיה הגדולה בסרט הוא שלעיתים נראה שהייתה חסרה שם יד מכוונת של עורך מנוסה. ראשית, הבמאי מאד אוהב את גיבוריו המכורים למשחק. הוא מלווה אותם ברגעים רבים, מהחשובים ועד הסתמיים, עד כדי כך שהוא יוצר תמונה שזה המשתמש הממוצע במשחק. כתוצאה, הצופה יוצא מבועת מפני הסכנה החברתית ונפשית הטמונה בתעשיה זו. המספר בסרט אמנם אומר שמשחקים במשחק גם עורכי דין ורופאים אך הבמאי לא הרגיש צורך לראיין אף דמות "נורמטיבית" שכזו. שנית, הסרט משלב סיפורים רבים, רבים מדי ובעלי אופי שונה במיוחד שכל אחד מהם יכל להיות סרט דוקומנטרי בפני עצמו. בסיפור אחד, הבמאי מביא את הסיפור הפסיכולוגי המורכב של מכור שהגיע לשפל המדרגה ופנה לאגודה המטפלת בהתמכרויות למשחקי רשת. הסרט מגלה שמאחורי העמותה עומדת אישה בודדה אשר בנה התאבד מול משחק הרשת האהוב עליו, בו שיחק במשך שעות כל יום. המכור שמגיע לפתח ביתה מפתח מערכת יחסים בעייתית ומפותלת עם האישה שרואה בו כבן האבוד שאותו היא צריכה כעת להציל. חומר אנושי זה שמתאים לסרט משלו זוכה כאן לקצת יותר מאנקדוטה וחבל.
בסיפור אחר, בוחר הבמאי סגנון של סרט תעודה חוקר כשהוא הולך לבדוק את תופעת ה GoldFarming: החברות הסיניות המפוקפקות שמנסות לעשות כסף בעולמות הוירטואלים על ידי מכירת ציוד וירטואלי לשחקנים האמריקאיים. הסרט לא מסתפק באמירה שה"עולם הוא שטוח" וגם לסינים יש הזדמנות להצליח בעולם הוירטואלי אלא לוקח עמדה קונספירטיבית שבו הסינים הערמומיים מנסים לעשוק את האמריקאיים בדרכם להיות האימפריה הבאה תוך כדי ניצול קטינים לעבודות פרך באותם משחקים וירטואליים. הנושא הזה הוא אולי המפתיע ביותר בסרט ומהווה הדגמה מרתקת של תופעות של גלובליזציה ברשת אך הסרט מרפרף על הנושא כה מהר תוך הפגנת מספרים אסטרונומיים (100,000 Goldfarms סיניים כאלה קיימים היום לטענתו) בלי שום ביסוס כך שעולה פה תחושה של שטחיות ומידע חלקי.
ובכל זאת, Second Skin הוא סרט שצריך לראות. גם אם אתם לא נמנים על הגיימרים או על שוכני העולמות וירטואליים (ואפילו בעיקר אם אתם לא) כי בסופו של דבר הסרט מצליח לשבור את המיתוס שמדובר רק באיזו אפיזודה של משחק מחשב חברתי במיוחד. אחד מהדימויים האחרונים בסרט הוא חתונה בכנס גיימרים בלאס וגאס. החתן והכלה הולכים לאורך המעבר הקלאסי בין שדרות הכיסאות את הרגע המשותף ביניהם קורה במציאות וגם במשחק הוירטואלי המוקרן על המסך והכומר המחתן הוא פשוט אוואטר, דמות וירטואלית לחלוטין. ואני חושב לעצמי שאם הדת הממוסדת כבר נכנסה לתוך הסיפור הזה, כנראה שהם יודעים שזה לא הולך להיות משחק ילדים.
ליאור זלמנסון המתארח בבלוג של מטאוורסנס הוא סטודנט מחקר לכלכלת רשתות חברתיות, בפקולטה למנהל עסקים באוניברסיטת תל אביב. בימים אלה מחדש את הבלוג מאה או פחות
רשומות
